לא נשכח

נפל א' בטבת תשמ"ט(9/12/1988). בן רבקה ודוד. נולד ביום כ"א בתשרי תש"ך, ערב שמחת תורה (23.10.1959) בחדרה. בן בכור להוריו, למד בבית-הספר היסודי 'אחד-העם' בעיר הולדתו. בהיותו בן ארבע-עשרה בחר במסלול לימודים ובאורח חיים צבאי ונרשם לפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה.
בתום לימודיו, באוקטובר 1977, גויס לשירות חובה בצה"ל. את מסלול הטירונות עבר בסיירת גולני, אחר סיים קורס מפקדי כיתות וקורס קציני חי"ר. את כל מסלולו הצבאי עשה בגולני, בכל תפקידי הפיקוד: מפקד מחלקה, קצין מבצעים, מפקד פלוגה, חונך ממ"פים, סגן מפקד גדוד, מפקד סיירת גולני ומפקד גדוד 'ברק'. במלחמת שלום-הגליל היה מפקד פלוגה מסייעת של גדוד 'ברק', שספגה אבדות כבדות במבואות ביירות. במהלך מלחמה זו החליט להמשיך את דרכו בשירות צבאי. בשנת 1985 יצא לקורס מתקדם של מפקדי חיל הרגלים בארצות-הברית. בשובו נתמנה לשרת כמפקד 'סיירת גולני', תפקיד שאהב ביותר ומיצה בו את מיטב יכולתו. ב- 1988 יצא לשנת לימודים באוניברסיטת בר אילן, בחוגים להיסטוריה וליחסים בינלאומיים. בשובו נתמנה למפקד גדוד 'ברק' בגולני.
אמיר נפל בקרב ביום א' בטבת תשמ"ט (9.12.1988) באזור דמור בלבנון, בפשיטת כוחות צה"ל על יעדי מחבלים, כמפקד אחד הכוחות. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחדרה. הותיר אחריו הורים, אחות ואח - מיכל ושי.
שר הביטחון יצחק רבין כתב במכתב התנחומים למשפחה השכולה על אמיר, שהוביל את פלוגתו במלחמת שלום-הגליל בהצטיינות ואשר בעת ששירת כמפקד סיירת גולני היה אהוב ונערץ על חייליו - מפקד ללא חת, מקצועי, אמיץ ומאמין בדרכו, מלא שמחת חיים פורצת, רגיש לנעשה בסביבתו וקפדן בביצוע משימותיו, בעל רוח התנדבות, מסירות ללא גבול ומעל לכול אדם למופת.

נפל בקרב בדרום לבנון, ביום 4.3.1996. בן אשתיאק ועלי. נולד ביום 29.6.1965 בכפר הדרוזי ג'וליס שבגליל המערבי, לאב שוטר ולאם עקרת בית. בן שלישי במשפחה בת שמונה ילדים, אח לסלמאן, אבתדא, פאטמה, יוסרה, נביל, כאזם ומנאל. בילדותו סייע למשפחתו בעבודה חקלאית. חוסין למד בבית-הספר היסודי בכפרו, והמשיך בחטיבת הביניים ובבית- הספר התיכון המקיף "אחווה" שבירכא, בו סיים לימודיו בהצטיינות במגמה ההומנית וקיבל פרס על הצטיינותו ממנהל בית-הספר. חוסין היה נער נבון שהתבלט תמיד בהישגיו הלימודיים. במקביל ללימודיו, היה פעיל נלהב בתנועת "הצופים", וכבר בכיתה ט' היה למנהל איזור הצפון במגזר הדרוזי במסגרת התנועה, בו כיהן עד סוף לימודיו התיכוניים. בין פעילויותיו הרבות היה מדריך נוער בגדנ"ע, פעל בתחום החינוך במתנ"ס ובבית הנוער והיה הקפטן של קבוצת הכדורגל לנוער.
רבים מבני משפחת עאמר מתנדבים לשירות ביחידות קרביות והיה זה אך טבעי שגם חוסין בחר, עם גיוסו לצה"ל בנובמבר 1983, להתנדב לשירות כלוחם בחטיבת גולני. הוא החל את שירותו בגדוד "הבוקעים הראשון" ומשם יצא לקורס קצינים. בסיום הקורס חזר לגדוד כמפקד מחלקה. בתחילת נובמבר 1986 הצטרף חוסין אל שורות צבא הקבע, המשיך בתפקידי הפיקוד והיה למפקד פלוגה ולסגן-מפקד הגדוד.
חוסין סיים בהצלחה רבה קורס פו"ם (פיקוד ומטה), וזכה לקבל תעודת הערכה ממפקד בית-הספר. עם סיום לימודיו שב לחטיבת גולני ושימש כקצין אג"ם. בתפקידו האחרון מונה למפקד גדוד "ברק", והיה המג"ד הדרוזי הראשון של גדוד חי"ר בחטיבה סדירה. את כל מרצו וזמנו השקיע בטיפוח ובעיצוב הגדוד. מעידות על כך חוות הדעת של מפקדיו, בהן זכה חוסין לציוני הערכה גבוהים, ותואר כקצין מצטיין, בעל מוטיבציה גבוהה מאוד, מקצועי, רציני, אחראי ומסור, שהוביל את היחידה להישגים ראויים להערכה. מפקד איכפתניק, שאוהב את חייליו ומשמש להם דוגמה אישית. מפקדו ציין את כניסתו המצוינת לתפקיד מסובך כקצין אג"ם, ללא הכנה.
חוסין היה מאורס ועתיד היה להינשא בחודש מאי 1996. סא"ל חוסין (עמיר) עאמר, נפל בקרב בדרום לבנון, ביום4.3.1996, כתוצאה מפיצוץ מטען צד, בעת שהוביל את חייליו במרדף אחר חוליית מחבלים. עמו נפל סגן אורי הלמן. בן שלושים ואחת היה חוסין בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפרו. הותיר אחריו הורים, ושבעה אחים ואחיות.
במכתב ניחומים למשפחה כתב מפקד חטיבת "גולני": "התמזל מזלי לשרת יחד עם בנכם חוסין תקופה ארוכה, תקופה שרובה היתה בקווי האש הקדמיים ביותר של המדינה. במהלך תקופה זו למדתי להכיר ולהוקיר את תכונותיו, את היושר האישי, צלילות המחשבה, יכולת קבלת ההחלטות ברגעים קשים ומעל הכל את אהבת המולדת והצבא. חוסין היה שייך לאלו אשר עוד בהיותם קצינים צעירים היה ברור לכל שדרכם במסלול המרכזי של צה"ל סלולה. יכולתו המקצועית והפיקודית הביאה אותו לקבל את התפקידים היוקרתיים והחשובים ביותר, תפקידים שרק הטובים בקציני צה"ל יכולים לקבל. בנוסף להקניית היכולת המקצועית לחייליו, הרבה בנכם לעסוק בחינוכם, בהקניית מורשת הקרב של החטיבה, אהבת הארץ, אתריה ונופיה. חוסין, שהיה מפקד גדוד מצטיין, היה אמור להתמנות לסגן-מפקד החטיבה בעוד שנה. מהיכרותי את יכולתו ומסלולו הצבאי, בטוחני שהיה מתמנה להיות מפקד חטיבת גולני בבוא הזמן, וממשיך להתקדם בצבא ההגנה לישראל יותר."
בתעודת הוקרה וכבוד שנמסרה למשפחה, נכתב: "חוסין ראה את שירותו כשליחות ונשא בה במסירות ובאהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו כאשר טובת המדינה לנגד עיניו."

בנם הבכור של רחל ויחזקאל. נולד ביום א' באב תשכ"ה (30.7.1965) בקריית חיים, לאחר שמונה שנות ציפייה. משה התבלט כבר בשנות ילדותו כילד רציני, אוהב ספר, חבר מסור וכאדם שמסמן לו יעדים ומטרות ואת הדרך להתקדם אליהם. משה החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "א.ד. גורדון" בקרית חיים. אהבתו לקריאה ולספרים באה לידי ביטוי כבר בכיתה ד' כאשר התמנה לאחראי על ספריית ההשאלה של בית-הספר ומאז, אסף ורכש ספרים רבים. משה המשיך את לימודיו בתיכון קריית חיים, בו סיים כיתה ט'. שנים אלה התאפיינו בביקורים תדירים בקולנוע "יובל", ובצפייה בסרטי התקופה ("טרזן" וכדומה), באהבה גדולה שרחש לבעלי-חיים ובהתמסרות לגידול כלבים, שכללה גם טיפוח אוסף מרשים של ספרים אודות כלבים, דרכי גידולם ואילופם. בתקופה זו הצטרף משה לתנועת "הנוער העובד והלומד" בקן המקומי והיה פעיל בה. היה בן משפחה למופת ודמות סמכותית בבית הוריו. כל ההחלטות בבית המשפחה, קטנות כגדולות, התקבלו רק לאחר התייעצות עמו. השפעה רבה היתה לו גם על עיצוב התפתחותם של אחותו ואחיו - רונית ושי.
כשהגיע משה לגיל תיכון, החליט להתגייס לפנימייה הצבאית "בית בירם" שליד בית-הספר הריאלי העברי בחיפה. הוא למד במגמת פיסיקה-ביולוגיה וסיים את לימודיו בהצטיינות. בתקופה זו החלו להתגבש במשה שתי תכונות מרכזיות שאפיינו את אישיותו מאז ואילך: מצוינות ומסירות. משה, שכונה בפי כול "מועה" או "מועלם", היווה מוקד חברתי והתגלה כמנהיג טבעי. חבריו בפנימייה ראו בו דמות סמכותית וכינוהו "אבא", כי היה פותר כל בעיה, נכון תמיד להקשיב, לעזור ולסייע בכל דרך. בזכות פעילותו ותכונותיו זכה לפרס החניך המצטיין לאורך כל שנות לימודיו. בהגיעו לשנה ד', במסגרת "שבוע החניך" וכיו"ר מועצת השוחרים, מונה למפקד הפנימייה ובכיתה י"ב מונה לאחראי על טקס הסיום. משה ראה בפנימייה הצבאית קרש קפיצה לעתיד בצה"ל - וכך אמנם היה.
במחצית חודש נובמבר 1983 התגייס משה לצה"ל ועשה מסלול ארוך בחיל הרגלים. הוא החל את דרכו הצבאית בסיירת גולני, אולם באמצע המסלול חלה ויצא לקורס חובשים קרביים. לאחר שסיים את הקורס בהצטיינות שב כחובש לסיירת. בהמשך, זומן לקורס קצינים, סיימו בהצלחה, נשאר בבה"ד 1 להדריך קורס אחד וחזר לעוצבה כקצין. משה התקדם במהירות בסולם הפיקוד, שבמהלכו מילא שורה של תפקידים: מפקד מחלקה, סגן-מפקד פלוגה, מפקד פלוגה ולבסוף, סגן-מפקד הגדוד. בכל תפקידיו כמפקד, בלטה אהבתו של מועלם לחייליו - ברצון לשמור על כל אחד ואחד מהם במחלקה, בפלוגה ובגדוד, בדאגה לתנאי השירות ובהפגנת מסירות. מועלם ניחן ביכולת הקשבה, מתוך רגישות וידיעה שמאחורי כל חייל קיים עולם מלא. מאידך - מעולם לא התפשר על הצד המקצועי של חייליו ודרש מהם רמה ביצועית גבוהה.
במהלך שירותו הכיר את שולי, בחתונה של חברים משותפים. כך החלה מסכת חברות בת שלוש שנים, בה ניסו השניים לגשר, לחבר ולבנות מערכת, שתאפשר לה קיום כאדם דתי ולו, כאדם חילוני. אהבתם הגדולה של בני הזוג הובילה לנישואיהם, שנערכו בחודש תשרי תשנ"א. משה היה בן-זוג למופת, שקיבל וכיבד באופן מוחלט את דרך חייה של אשתו, מבלי לנסות לשנותה. הם הקימו בית חם, המושתת על הבנה ושיתוף וגרמו אושר רב זה לזו.
משה המשיך למלא תפקידו כמ"פ. במהלך שירותו הכניס לגולני ולצבא את "האכזרית" - כלי הלחימה של החטיבה, והשתתף בכתיבת תורת הלחימה של הכלי. בסיום תפקידו כמ"פ אמור היה לצאת ללימודים, אולם מפקד חטיבת גולני שכנעו להישאר בגדוד כסמג"ד. בשנת 1990 יצא מועלם ללימודי מכינה בטכניון ולאחר מכן ירד עם משפחתו לבאר שבע, שם המשיך את לימודיו בפקולטה להנדסת חשמל ומחשבים באוניברסיטת בן גוריון. בתקופה זו נולדה בתם הבכורה נעם. הלימודים האינטנסיביים לא מנעו ממשה לעודד ולדחוף את אשתו לסיים את לימודיה ובמקביל, לעבוד ולהתפתח כאחות בבית החולים "סורוקה". באמצע השנה השלישית ללימודים נולדה הבת השנייה, ניצן. משה סיים בהצטיינות תואר ראשון בהנדסת חשמל ומחשבים ובחר לחזור לגולני. הוא נימק את החלטתו במילים: "אני יכול להיות מהנדס במפח"ש ולבוא כל יום הביתה, אבל אז, לאט לאט, אני ארגיש פחות ופחות מסופק ושלם, ואני יכול לבוא פעם בשבועיים אבל להיות שלם יותר מבחינה פנימית ובעצם, להיות יותר משמעותי בחיים שלך ושל הבנות". משה ליווה כל עשייה של אשתו ובנותיו, שהיו מקור גאוותו, על אף שנעדר לזמנים ארוכים מהבית. בחופשותיו התמסר לחלוטין למשפחתו ויחד ערכו טיולים רבים בשבילי הארץ. הוא הקפיד לשמור על כושרו הגופני ונהג לרוץ על חוף הים בשעות בין הערביים.
משה חזר כסמג"ד לגדוד, ולאחר שנה התמנה כמפקד גדוד ברכס עלי-טאהר (רכס הבופור). מתוך אחד המכתבים האחרונים שכתב מהבופור לאשתו: "הלקחים שהגעתי אליהם הם כאלה, שקודם כל, מ"פ שעולה לכאן צריך לרדת עם כל חייליו שלמים ובריאים, גם אם לא הרג את כל המחבלים שהיו עמו בהיתקלות, וקודם כל עליו לוודא שאינו גורם נזק ופוגע בחייליו תוך כדי מרדף אחרי המחבלים. המשימה השנייה היא, לגרום לכמה שיותר נזק לצד השני, אך לא על חשבון חיי החיילים. והמשימה השלישית היא, אחזקת המוצב ומתן צביון אנושי למוצב שבו חיים חייליו. יש פה עיקרון נוסף, שלאורו צריך לחיות פה והוא, שאם נראה לך דבר כלשהו כברור מאליו - תחשוב עוד פעם, על מנת לגלות איפה המלכודת שהניחו לך המחבלים, ויש הרבה".
במהלך שירותו איבד משה חברים קרובים ומפקדים, שהיוו עבורו מודל לחיקוי ושאהב אותם אהבה עזה. אחד האירועים הקשים של חייו, שהותיר עליו את חותמו, היה נפילתם בלבנון של תשעה מחיילי הגדוד עליו פיקד. משה נאלץ לדחות את ביקורו אצל המשפחות, כדי להישאר עם חייליו בגדוד ולאסוף כוחות מחדש. חוויות אלו הגבירו את נחישותו של משה לבצע את משימותיו וביטאו את המחויבות העצומה שחש כלפי הצבא. הוא אהב את העשייה, את האנשים ואת היכולת להשפיע ולהנהיג. חלומו הגדול, לפקד על גדוד בגולני, קרוב היה להתגשם.
בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, ובהם סא"ל משה מועלם. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בחיפה. בן שלושים ושתיים היה בנופלו. הותיר אשה ושתי בנות, הורים, אחות ואח.
על קברו, ספד לו אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין: "מועלם, כאלוף פיקוד לא תמיד מכירים באופן אישי, לא את החיילים, ולעתים גם לא את כל המפקדים. לא עם כולם נוצרים קשרים, הבנה וידידות. אתה היית מאלה שפגשתי, כסמג"ד באימונים, ואחר-כך בהיתקלויות די קשות. בצניעות ובביישנות, נתת לכולם לחוש איזה אדם בעל כושר מנהיגות מסתתר מאחוריך. כשפגשתי אותך, באחת הפגישות הרבות, כולם דיברו על בעיות, ...אבל כשהגיע תורך, קמת על הרגליים ואמרת לי: 'אני לא צריך כלום, אני מגולני ואנחנו נעשה את העבודה'".
גיסו נשא דברים: "משה, רבות דובר ועוד ידובר על סגולותיך ויכולותיך המבצעיות, על דמות המפקד שבך, על הלוחם ללא חת. אני רוצה לספר לאלפים שבאו לחלוק לך כבוד אחרון, דווקא על האישיות הרכה, הרגישה, האוהבת שבך. הדמות אותה ניסית להסתיר מחייליך מהחשש פן תיחשף. אולם, כל מי שהכיר אותך לא הלך שבי אחריך, כולנו ידענו שמאחורי הדמות הקשוחה והבלתי מתפשרת מסתתרת לה נפש רגישה במיוחד, נפש פגיעה. אני זוכר את המפגש הראשון של משפחתנו אתך, אני זוכר את החששות שליוו אותנו, אני זוכר את הניסיון לשלול את הקשר בינך לבין שולי בגלל סיבות דת ומסורת. אבל, גם כאן לא ויתרת והלכת אחר הלב, הלכת אחר אהבתך הגדולה. אט, אט, הפכו חששותינו לאהבה אמיתית שסופה היה בהערצה עיוורת לכל מוצא פיך. קשה היה שלא להתרשם מקסמך האישי, מצניעותך ומהדרך השקטה בה ביצעת את הדברים. מעולם לא הרמת את קולך, מבטך החד ביטא היטב את שהרגשת והמסר עבר כזרם חשמלי. ...בכאב וברעדה אני מצדיע לך. בשבילי, אתה הגיבור מכולם".
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "משה נשא בנטל המשימות הקשות והמורכבות בחזית הצפון כשהוא עושה זאת על הצד הטוב ביותר, על אף הסיכון והתנאים הקשים, וכשטובת חייליו עומדת תמיד לנגד עיניו."
מפקד היחידה כתב למשפחה: "משה, או כפי שקראנו לו אנו - מועלם, פיקד על הקשה שבגזרות הלחימה בצפון, על גזרת ה'בופור'. פיקוד בגזרה מבצעית מורכבת עם ניתוק קשה ומתמשך מהבית וחיים בסכנה מתמדת על הצירים ובמוצבים. מועלם היה מפקד עם דרישות מבצעיות קפדניות מפקודיו, אך עם דאגה כנה לשלומם, עם מסירות, ודוגמה אישית ראויה לציון. לצערנו, רק לעתים רחוקות ובנסיבות כואבות, נפתח צוהר קטן בו יכול הציבור להיוודע לאותה חבורה ייחודית וקטנה המצויה בחוד החנית של הלחימה בצפון, בסכנה מתמדת, מתוך שליחות ואתגר עצומים בקשות שבמשימות, ומועלם השתייך לחבורה ייחודית זו. את כל שירותו הצבאי עשה מועלם בחטיבת גולני, שהיתה עבורו בית והוא עמד להגשים חלום של פיקוד על אחד מגדודיה, חלום, שלצערנו, לא התגשם."
העיתונות סיקרה בהרחבה את אסון המסוקים ובין הכתבות שהתפרסמו נכתב רבות גם על משה. משפחתו הוציאה חוברת זיכרון ובה תמונות מתקופות שונות בחייו, דברי חברים וקרובים. אחיו של משה, כתב: "משה, במשך עשרים ושלוש שנות חיי היית לי מורה דרך. דמות להערכה ולהערצה. לא אשכח את הרגעים היפים והבודדים שבילינו יחדיו ודיברנו על התוכניות לעתיד. כיצד תמכת בי ברגעים הקשים ויעצת לי בהתלבטויותי. היית בשבילי אבא שני." חברים מבית-הספר היסודי "גורדון" כתבו לזכרו: "סא"ל משה מועלם, מג"ד בחטיבת גולני הוא 'מועה'. סביר להניח שבעוד שנים לא רבות הכינוי האגדי שלך יהיה שגור בפי כל עיתונאי או כתב צבאי שכן לכולנו, החברים, לא היה כל ספק - נכונו לך ימים רבים של מנהיגות בדרג הגבוה ביותר. רבים מאתנו עקבו אחריך, שכן סימלת לכולנו את מה שקיווינו שתסמל עבור כל האומה, שלמענה נלחמת. ראינו אותך מנהיג לוחמים, מטביע חותם, מסור לבלי קץ וקיווינו שלא תעצור, אלא בתחנה הסופית במסגרת בה בחרת. ימים חלפו, שרדת וניצלת. רבים מאתנו חשבו שהנבואה על עתידך עוד תתגשם ואז - נלקחת מאתנו. אלוה שבשמים!!! דע לך, כי לקחת לנו את העילית שבעילית. כיבית לנו את עמוד האש ופיזרת לנו את הענן, אלוה שבשמים, שלח את אברהם אבינו לראות 'הכצעקתנו'. אברהם לא ימצא אפילו אחד בקרבנו שלא אהב אותו. הוא לא ימצא ולו אחד שיגיד עליו מלה רעה. חפש היטב היטב ולא תמצא. כי כולנו כאן צועקים ואומרים: 'צדיק היה'. מועה, היית בשבילנו המנהיג הלא מוכתר, זה שתמיד אפשר לסמוך עליו, חזק, טוב לב, מגן על החלשים, אידיאליסט, רבות היו מעלותיך, אבל הגדולה מכולן היתה הענווה. לנו היה ברור מהרגע בו בחרת ללמוד בפנימייה הצבאית, כי אתה תהיה רמטכ"ל. אני בטוח שאתה אפילו לא העלית זאת בדעתך."

לכניסה לאתר לזיכרו של תמיר לחץ כאן
http://www.kfar-masaryk.org.il/privet/masad/
נפל כ"א בחשוון תשס"ג (27.10.2002), בן בכור ליהודית וגיורא. נולד ביום כ"א באב תשכ"א (3.8.1961), אח לעמית ולגלי. תמיר נולד וגדל בקיבוץ כפר מסריק, דור שלישי למייסדי הקיבוץ.
הוא התחנך בחברת הילדים בקיבוץ ובמוסד החינוכי האזורי 'נעמן'. חבריו מהקיבוץ זוכרים אותו כילד טוב ויפה-תואר, שהקרין רוגע ושלווה, וכצעיר ברוך כשרונות, שלא הרבה אומר ודברים. תמיר היה תלמיד מצטיין ורציני, עסק בספורט ושיחק בקבוצת הכדורעף של מטה אשר והדריך במסירות בתנועת 'השומר הצעיר'. כבר בנעוריו בלט תמיר באמונתו החזקה בערכים שהתחנך עליהם וברצונו העז לתרום למדינה ולחברה שבה גדל וחי.
באוקטובר 1979 התגייס תמיר לצה"ל, לסיירת 'גולני', עבר את מסלול האימון היחידתי, סיים קורס קצינים וחזר לסיירת לפקד על צוות צעיר, שאיתו יצא למלחמת שלום הגליל ולקרב על הבופור, שם נהרגו שישה מחבריו לסיירת.
למחרת הכיבוש פגש תמיר בפסגת הבופור את ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, ואת שר הביטחון דאז, אריאל שרון, שהגיעו לביקור. התמונות שצולמו במפגש זה והתפרסמו בתקשורת, הפכו לאחד מסמליה של מלחמת לבנון.
תמיר, בצניעותו, הותיר רושם רב על מפקדיו וחבריו לשירות. גיל, בן מחזורו ליחידה מתאר אותו כבחור מרשים ויסודי: "לתמיר היה ראש גדול על הכתפיים, היה אחד שאפשר לסמוך עליו. אני לא זוכר שנכנס לעימותים. היה לו מזג נוח, שקט, ענייני ומתון. הוא בא לצבא לעשות את המוטל עליו ולכן היתה לגביו תמימות-דעים שהוא צריך לצאת לקורס קצינים."
החיילים שפיקד עליהם סיפרו כי התרשמו מטוב ליבו, מחיוכו, מאופיו הנעים ומהסמכותיות שהקרין. הוא תואר כאדם משכמו ומעלה וכמפקד מעולה ואמין, ישר, איכפתניק, שתמיד צעד בראש ודאג לשלום חייליו, תמך בהם, עודד אותם והשתדל לדאוג לכל מחסורם.
בהמשך שירותו מילא תמיר תפקיד של סגן מפקד סיירת 'גולני', בפיקודו של משה קפלינסקי (כיום אלוף פיקוד מרכז). בתפקידו זה היה גם אחראי על מתקן האימונים של הסיירת.
בשנת 1984 השתחרר תמיר מצה"ל, חזר לקיבוצו והצטרף לצוות עובדי המטע.
בשנת 1986 נשא לאישה את חברתו אורלי בן-דיין, שהכיר במהלך שירותו הצבאי.
לאחר-מכן יצא ללימודי הנדסת חשמל בטכניון ובסיומם הצטרף לצוות עובדי 'סילמה' (חברת בת של 'סילורה') בכפר מסריק.
עד שנת 1995 חיו תמיר ואורלי בכפר מסריק, שם נולדו בניהם רועי וגיא. תמיר היה פעיל ומעורב בחיי הקיבוץ, ומילא תפקידים חברתיים שונים.
בשנת 1995 בחרו תמיר ורעייתו אורלי לעבור למושב בן שמן, שם בנו את ביתם.
תמיר המשיך לעבוד במקצועו כמהנדס חשמל, תחילה בחברת 'מוטורולה' ולאחרונה עבד כמהנדס הפיתוח של חברת 'אינטרקיור', שפיתחה מכשיר רפואי להורדת לחץ דם.
בנובמבר 1998 נולד הבן השלישי של תמיר ואורלי - דן.
גם בבן שמן היה תמיר מעורב בחיי הקהילה: השתתף בפעילויות חינוכיות וחברתיות, ונמנה עם יוזמי הקמת מגרש ספורט לילדי המושב.
בכל השנים שחלפו מאז השתחרר מהצבא הסדיר (בשנת 1984), שירת תמיר במילואים בפלוגת סיור של חטיבת חי"ר מילואים, אותה החטיבה שבה שירת במילואים גם אביו גיורא. החל בשנת 1997 הוא שירת בתפקיד מפקד הסיירת והועלה לדרגת רס"ן.
בשנת 2001 סיים את תפקידו כמפקד הפלס"ר, והמשיך ללוות את הסיירת במסגרת תפקידו במפקדת החטיבה. בתפקיד זה גם יצא לשירות מילואים באוקטובר 2002, שבו נתבקש לארגן חיילים מיחידות שונות לשמירה ביישובי הגדה ובקו התפר.
במסגרת תפקיד זה הגיע תמיר ביום ראשון, כ"א בחשוון תשס"ג (27.10.2002), לתחנת הדלק באריאל - מקום מפגש של חיילים רבים לקראת יציאתם לתפקיד - משם היה אמור לחלק את חייליו למשימות שמירה ביישובי הגדה.
לפתע הגיע למקום מחבל מתאבד. תמיר וחיילים נוספים נאבקו איתו ואז התפוצץ המטען שנשא על גופו. בקרב זה נהרגו רס"ן תמיר מסד, רס"ל עמיהוד חסיד וסגן מתן זגרון, זכרם לברכה.
בן ארבעים-ואחת היה תמיר בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בקיבוץ כפר מסריק, שבו נולד וגדל.
הניח אחריו אישה - אורלי, שלושה ילדים - רועי, גיא ודן, הורים - יהודית וגיורא, אח - עמית ואחות - גלי מסד-בלומברג.
ביום השנה לנפילתו הוציאה המשפחה לאור ספר זיכרון להנצחתו.
בני המשפחה וחבריו של תמיר פועלים גם בדרכים אחרות להנציח את זיכרו: בטיולי משפחות, בהקמת מרכז פעילויות וספורט במושב בן שמן, ועוד.

לאתר מצפה עדי כנס כאן
http://www.mitzpe-adi.co.il/pages/soldiers/beni01.htm
בן עדנה וחיים. בני נולד ביום י"ב בטבת תש"ם (1.1.1980) בבני ברק, בן ראשון בעשור חדש בבית-החולים "בלינסון" בפתח תקווה, וילד שלישי למשפחת אברהם, אח לאפרת ודפנא. בני נקרא על שם דודו בנימין הי"ד שנפל במלחמת יום הכיפורים בקרב בחווה הסינית ב-16.10.1973.

בני היה תינוק חייכן, שקט ורגוע וקשור מאוד לאחיותיו אפרת ודפנא. שלישייה מגובשת של אחים שגדלו בחדר אחד, שיחקו והתבגרו יחדיו. בלילה לפני השינה אהבו לשמוע סיפורים על "אי המטמון" ו"רובינזון קרוזו" וסיפורים שאבא המציא, כגון "עלילות יופ-יופ בכוכב הגלידה". בילדותו אהב בני לשחק בלגו והפגין את חוש האדריכלות והתכנון הטכני שניחן בו. יותר מכל אהב לשחק במטוסי צעצוע שאבא קנה לו ולצייר ולבנות מטוסים מנייר.

כשבגר הצטרף לחוג טיסנאות בגדנ"ע-אוויר בבסיס הקריה בתל אביב, שם בנה טיסנים מבלזה והטיס אותם. אהב מאוד לנסוע באופניים ולתקן לחבריו אופניים שהתקלקלו, דבר שגרם לו סיפוק רב.

בבית-הספר היסודי "יסודות", בני נחשב תמיד לאחד התלמידים החכמים בכיתה, אך גם לאחד השובבים. כדי שיפנה את האנרגיות שלו לכיוונים חיוביים, היתה המורה מבקשת ממנו שילמד את התלמידים החלשים בכיתה עברית, אנגלית ומתמטיקה. כשהיה בכיתה ו' אובחן כילד מחונן ונשלח ללימודי "נוער שוחר מדע" באוניברסיטת בר אילן. בני הרחיב את תחומי הידע הכללי שלו בביולוגיה, מוזיקה אפריקאית, תקשורת והנדסת יצור.

בני המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון "עירוני כללי בני ברק ע"ש רמז" במגמת מחשבים והיה בין המצטיינים במגמה. בני בגר והיה לבחור גבוה, צנוע ועניו ובעיקר אהוב על כולם. הוא היה מוביל חברתי בבית-הספר, בשכונה ובכל מקום שהגיע אליו. בזמנו הפנוי הקים בני תחנת רדיו בבית-הספר, ממנה שידרו הוא וחבריו בהפסקות. תמיד היה מוקף חברים וחברות, שאהבו אותו וביחד היו יוצאים לבלות. בתיכון נשלח בני לקורס מש"צים (מדריכי של"ח צעירים) ובמשך 4 שנים הדריך את תלמידי בית-הספר בימי של"ח, בסיורים ובטיולים. בחופשות הדריך ב"יער בראשית" ולימד ילדים בבית-ספר יסודי שדאות ומחנאות.

משקיבל את צו ההתייצבות הראשון ללשכת הגיוס, החל בני להתאמן בחדר כושר במתנ"ס "וולפסון" בשכונה על-מנת להיות מוכן לטירונות.

המשפחה ניצלה כל חופשה לטיולים ברחבי הארץ. בטיולים אלה למד בני להכיר ולאהוב את הארץ, וכאשר עמדה על הפרק נסיעה לחו"ל בני העדיף להישאר בארץ ולטייל בה ונהג לומר "יש לי עוד זמן לחו"ל ולשם אני עוד אגיע." למרבה הצער, הוא לא זכה להגשים זאת.

ביום 28.7.1998 התגייס בני לצה"ל ושירת בחיל-ההנדסה. בסיום הטירונות יצא לקורס מ"כים ושירת כמ"כ וסמל מחלקה בגדוד "אסף".

בני היה בין חיילי ההנדסה הרבים שפינו את מוצבי צה"ל בדרום לבנון ערב הנסיגה במאי 2000. באותה שנה בחודש יולי הוצב בני עם גדודו למוצב "אסטרה" בהר דב. משימתו של הגדוד הייתה משימות בטחון שוטף במורדותיו המערביים של הר החרמון עד הר דב.

בצהרי יום השבת, ח' בתשרי תשס"א (7.10.2000), יצא סיור מבצעי שיגרתי בפיקודו של בני עם הנהג הגשש עומר סואעד ומפעיל המאג עדי אביטן, לסיור בציר לאורך הר דב, בפאתי כפר שבעא. בהגיע הסיור לנקודת דיווח ק.ד. 590, המתין להם שם מארב של טרוריסטים מארגון חיזבאללה, מחופשים לחיילי או"ם, במדי האו"ם, שנסעו בכלי רכב נושאי סמל UN. המחבלים הצליחו להפעיל מטען כלימגור על רכב הסופ"שית שבו נסעו בני, עומר ועדי. חיילי הסיור נפצעו קשה ונחטפו על-ידי אנשי החיזבאללה לתוך לבנון. לימים נקבע מותם ביום החטיפה.

שלוש שנים וחצי לא נודע מה עלה בגורלם של בני, עומר ועדי, מהו מצבם, היכן נפגעו והיכן הם נמצאים. המשפחות יצאו למאבק עיקש בניסיון לחשוף כל פיסת מידע אודותיהם. הם לא חסכו מאמצים, הפעילו קשרים, ונסעו לכל מקום בעולם, בתקווה לקבל אות וסימן חיים, נפגשו עם שועי עולם, נשיאים, ראשי ממשלה ושגרירים במטרה ללחוץ להחזרתם של הבנים הביתה.

ב-2 בנובמבר 2001 הכריז צה"ל על שלושת החיילים החטופים כחללים שמקום קבורתם לא נודע. הקביעה באה על סמך מידע מודיעיני ועדות ראייה. המשפחות לא היו מוכנות לקבל קביעה זו. למרות זאת ישבה המשפחה שבעה. החיפושים והמאמצים להשיב את הבנים הביתה נמשכו כאילו היו בחיים והמשפחה המשיכה לדחוק בממשלה לעשות כל שביכולתה להשיב את הבנים הביתה מהשבי.

בזכות המאבק העיקש והאינטנסיבי של המשפחות וכן בעקבות משא-ומתן עיקש בראשותו של האלוף במילואים אילן בירן, שקיימה מדינת ישראל בסיוע משרד החוץ הגרמני, הוחזרו גופותיהם של בני ושל חבריו עומר ועדי ביום 29.1.2004 לקבורה בישראל. בבדיקה פתולוגית שערכו נציגי צה"ל בראשותו של פרופ' יהודה היס והרב הראשי לצה"ל תא"ל הרב ישראל וייס, עלה כי ארגון הטרור חיזבאללה החזיק את גופותיהם של החיילים בהקפאה במשך כל תקופת השבי. גופותיהם הוחזרו שלמות, עם סימני חבישה מיום החטיפה. הצוות הצליח לזהותם באמצעות טביעות אצבעות וצילומי רנטגן.

גופתו של בני זוהתה גם באמצעות צילומי שיניים קדמיות, אותן שבר בילדותו בעת רכיבה על אופניים.

הגופות הגיעו לנמל-התעופה בן גוריון והתקבלו בטקס ממלכתי בנוכחות נשיא המדינה, ראש הממשלה, הרמטכ"ל וכן מוזמנים רבים ובני המשפחות. בטקס הממלכתי נשאו דברים ראש אכ"א האלוף גיל רגב, הרמטכ"ל רב אלוף משה (בוגי) יעלון וראש הממשלה מר אריאל שרון. חיים אברהם, אביו של בני, ויעקב אביטן, אביו של עדי, אמרו קדיש וקאסם סואעד קרא מהקוראן. לפני הטקס הורשו בני המשפחות להתייחד עם יקיריהם באוהלים שהוקמו לשם כך.

ביום שישי, 30.1.2004, הובא סמ"ר בנימין (בני) אברהם למנוחות בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול בתל אביב. מסע הלוויה יצא מבסיס תל השומר לבית המשפחה הישן בפרדס כץ, המקום שבני גדל בו, משם נסע הארון לרחוב שנקרא על שמו בפרדס כץ, משם לבית-הכנסת שברחוב החלוצים, משם, לאורכו של רחוב ז'בוטינסקי לבית המשפחה בפתח תקווה. לאורך מסע הלוויה התנועה נעצרה ונהגים עמדו והצדיעו לארון שחלף על פניהם. באותו יום, המדינה עצרה את נשימתה.

מבית המשפחה עבר המסע לבית-הכנסת שנבנה לזיכרו של בני בשכונת אם המושבות, לאנדרטת "יד לחטופים" ומשם לבית-העלמין. בבית-העלמין נערך טקס אשכבה שהשתתפו בו בני המשפחה ואלפים מעם ישראל שבאו לחלוק כבוד אחרון לחייל השב מהשבי אל אדמת מולדתו.

ארונו של בני נטמן באדמת המולדת באיחור של שלוש שנים וחצי. המסר היה: יידע כל בן שנשלח להגן על מולדתו כי המדינה ששלחה אותו למשימה תעשה הכל על-מנת להחזירו ממנה בכל מצב, חי או מת.

חיים, אביו של בני, כתב ביוני 2000 את השיר "בן", שהולחן על-ידי עוזי חיטמן: "בני/ בני שלי/ גדלת/ ואתה תמיר ויפה/ ענו וצנוע/ שקט ובוטח/ אתה!/ כל שאני רציתי להיות./ ואני לא ישן בלילות/ מזיל דמעה מגעגוע/ וכולי תקווה/ כי במהרה תפשוט מדיך/ אל נחלתי נחלתך/ תחזור."

עדנה, אמו, כתבה לו ב-5.12.2000 את השיר "בני": "בני יקר ויפה עיניים/ בני גבוה ורחב כתפיים./ נער ביישן, רציני, מתחשב/ נער רגיש צנוע ועניו.// על הגנת המולדת בגבול הצפון נחטפת/ בסיור שיגרתי על-ידי החיזבאללה נשבית./ חייליך חיכו שתהייה סמל מחלקה/ בך בטחו ואיתך יצאו לפעולה.// אנו מאוד מאוד מתגעגעים/ ולאות חיים אנו מחכים./ שגרירים, שרים וראשי ממשלה/ רבנים וכמרים משתפים פעולה/ לשחרור מהיר מידי החיזבאללה.// מבטיחים אנו לך כי לא נשקוט ולא ננוח/ ונפעל בכל הכוח,/ לשובך המהיר מן השבי/ יחד עם חבריך עומר ועדי.// בני שלנו היה שם חזק/ עד לשחרורך במהירות הבזק./ אוהבים אותך."

"שיר תפילה" שכתבה אמו ביולי 2001: "שלוש אמהות מתפללות לאלוה/ שיחזק את הבן וייתן לו מרגוע./ שלוש אמהות מתפללות תמיד/ שייתן רחמים בליבו של מזיד.// שלוש אמהות מתגעגעות לחבק/ בן יקר שתמיד מפנק./ שלוש אמהות חושבות כיצד/ לחזק את הבן העומד לבד.// תשעה חודשים חלפו במהרה/ חודש עשירי נכנס לספירה./ אנשי שלטון וארגונים הומניטריים/ מידע חיוני לא מסרו עדיין.// בן אהוב החזק מעמד/ אל תישבר ואל תמעד./ שלוש אמהות מתפללות לאל שבמרומים/ שתשובו הביתה בריאים ושלמים./ "ושבו בנים לגבולם, אמן"."

בפברואר 2002, כתב אביו את השיר "סיוט": "ציפייה לסוף סיוט/ חיבוט חיבוט/ ועוד חיבוט/ שבר עוד קימוט/ נחרט בכידון/ וננעץ בנדנוד."

בנובמבר אותה שנה כותב האב "לבני": "בני!/ הגעגוע נמתח עד קצה הזמן/ ונתקע בהמיית הלב/ מלים הן רק נחמת רגע/ לתעוקת הלב/ והכאב מפלח כל חדר/ לך ילדי."

בינואר 2003, כתב אביו את השיר "אבוד": "דע לך כי איני יודע/ החי אתה או מת/ ומדוע/ איש לא אמר לנו/ אותנו לא שיתף/ במידע, בעובדות פן ייחשף// אלו שחטפו אותך/ יום קודם, בברכת שלום,/ ברכת ברט תכול על ראשם,/ מזימה להם חרשו/ בך בצעו את זממם// הצעקת עדי או עומר?/ מה אמרת להם?/ השלחת שדר?/ הניסית לפרוץ גדר?/ או שסתם חתמת,/ לא אמרת, לא הגית.// ואתה פצוע ושותת דם/ על אדמתם/ ברגל ביד או אולי לידם,/ קסדה, רובה ליד מושב,/ "סופ"שית", רכב שרוף./ ממערב הר דב מצפון ההרדוף.// לבד, רחוק במחשך/ איני יודע היכן, ביער או בחורש/ בעיר או בכפר/ בבור או באור/ אסור או מותר,/ ביחד או לחוד,/ שמח או גלמוד,/ ביבשה או במים,/ רחוק מהעיניים."

בשיר "רצוני כי תדע" כותב אביו במרס 2003: "רצוני כי תדע/ אין זה סיפור ולא אגדה/ אין מקום על הגלובוס אותך לא חיפשתי/ אין בעולם הזה/ מושל שליט או נשיא אותו לא ביקשתי// רצוני כי תדע/ זו היא האמת ורק האמת/ כי לא היה מי שאיתו לא רצתי להתעמת/ לטעון להוכיח/ לשאול לקרוא, להביט בעיניים ולתהות// רצוני כי תדע/ שלא היו ימים ולא היו לילות/ בהם לא נפגשנו, בחום בקור באביב ובסתיו/ רצינו את אשר/ קרה לך לדעת// רצוני כי תדע/ שבימי הולדת שבתות וחג אנחנו לבד/ לנו אתה חסר/ לצחוק לריב להשתגע/ לומר שלום לחבק לנשק להשתעשע// רצוני כי תדע/ בבית הכנסת בבואי להתפלל/ ראשי בטלית מכסה/ חרישית קורא לאל/ אולי קולי ישמע, תפילתי יקבל// רצוני כי תדע/ פותחים את ההיכל/ מתקרב אני משתטח/ פותח בתחינה/ באל בוטח// רצוני כי תדע/ אלחם עד אחרון הרגע/ נקודה."

שיר געגועים "בני שלי", שאמו עדנה כתבה ביום 30.10.2003: "בני שלי בן יקר/ עד מתי עליך לא אדע דבר?/ עד מתי אחקור אדרוש?/ עד מתי אחריך אבלוש?// בני שלי בן יקר/ האם חם לך או קר?/ האם בך מטפלים כראוי?/ האם המועד לשובך חזוי?// בני שלי בן יקר/ מתי יגיע אותו מחר/ שאליו אני מתפללת?/ לשובך אני מייחלת// בני שלי בן יקר/ החזק מעמד בנכר/ השחרור קרוב/ מן השבי תשוב// בני שלי בן יקר/ כל הארץ תגיל תשמח/ לבורא עולם נתפלל/ ונאמר ברכת גומל// בני שלי בן יקר/ עד מתי?"

ב-4.6.2004 כתבה אמו שני שירים. השיר "סיום": "ראש אכ"א צלצל בשלוש בלילה/ למטוס הוכנסו ארונות שלושה/ עם ישראל בכה עם כל המשפחה/ כך הלומים עמדו בוכים ואין נחמה// ארגון החיזבאללה וארגון האו"ם/ את המחיר ישלמו עד תום/ על תקוות שהיו בשיא ובשפל/ על שלוש וחצי שנים של סבל// מסע לוויה ממלכתית נערכה/ ברחובות העיר שיירה עברה/ עם משמר אופנועים כמו למלך/ אנשים הצדיעו בצד הדרך// נער ענו וצנוע/ נער אהוב ויקר/ אל קבר הורד/ ומסך חייו עליו ירד/ "השם יקום דמך"."

והשיר "בני שלי": "חולמת אני בלילה/ חושבת עליך ביום/ עומדת ליד קברך/ ואיני מאמינה// שלוש וחצי שנים של תקוות/ היו לחלום בלהות/ וקשה להאמין שאותך לא נחוש/ וקשה להאמין שאיתך לא נדוש// העולם נראה מוזר ורדוד/ כשצלע אחת נקרעה ממקומה/ כשצלע אחת לעולם אבדה/ בלב יש רק ריקנות// עומדת ליד קברך/ ואיני מאמינה/ האם זה אתה?/ שהשם יקום דמך/ בני יקירינו יהיה זכרך ברוך."

אחותו דפנא כותבת לו: "בני אחי היקר, 1,210 ימים ספרנו עד שהוחזרת לקבורה. ואני עדיין סופרת את הימים מאז שנחטפת, מאז שנהרגת. ועדיין מחכה שתדפוק על הדלת בקצב המיוחד הזה שלך, והדלת תיפתח, ואתה תהיה שם עם המדים המאובקים, עם תיק מלא בגדים ועם ריח של צבא.... ונחזור להיות מה שהיינו./ ונצא לטייל, ונלך לקניות ונצחק./ ונצחק ונתחבק ונספר לך מה היה כשלא היית פה, ואתה תספר לנו מה שפיספסנו./ ונשב בארוחת שישי ובשבת בבוקר, נגחך בזמן שאבא מברך, ובסוף הארוחה הוא יהרהר, ואנחנו נצחק./ ואחר-כך נדמיין ביחד את העתיד שלנו - איך נגור שלושתנו - אפרת, אתה ואני בקוטג' תלת-מפלסי ליד אבא ואמא, ונעשה בייביסיטר אחד לילדים של השני, וניזכר באיך זה היה כשהיינו ילדים, עם השמרטפית הצעקנית... ונתחבק ונצחק./ ואמא תזיל דמעה, והעיניים של אבא יזרחו מגאווה. כמו אז, לפני שנחטפת.

"בני, כל שיר חדש שמתנגן ברדיו - אני מנסה לחשוב אם היית אוהב או לא, וכשהחברים שלך חוזרים מטיולי השאנטי - אני חושבת לאן אתה היית נוסע ואיך אתה היית חוזר. ומה היית אתה לומד, ואיזו עבודה היית מוצא, ועוד איזו חברה היית מביא הביתה... הדף קצר מלהכיל את המחשבות, הרגשות והדמעות. אוהבת אותך מאוד, אחותך, דפנא."

עומר נולד ב- 28/03/73 בכפר סלמה שבגליל העליון , בנם של קאסם וחדרה סועאד בן ראשון מתוך 11 אחים ואחיות . עומר הוא אחיו התאום של עמאר , עומר ועמאר הם תאומים זהים . את ילדותם עברו בכפר סלמה , עומר אוהב לנגן בחליל ובזמנו הפנוי היה מופיע בשמחות ובאירועים שהתקיימו בכפרים הסמוכים , עומר הוא בחור צנוע ועניו שאוהב לעזור לכולם אוהב את משפחתו , עומר נשוי לנופה ולהם שני ילדים קאסם ומעתוק שהיו בני 3 ו-5 במהלך החטיפה.ילדיו היו מאוד קשורים אליו ומידי יום היו שואלים "איפה אבא ?"ומתי הוא יחזור ?"
לעומר בני משפחה וחברים רבים .
עומר התגייס לצבא ב- 20 לאוגוסט 1997 ושירת כנהג וגשש בגזרה הצפונית של המדינה

בן ציפורה ויעקב. נולד בטבריה ביום ז' בטבת תש"ם (27.12.1979), שלישי בין ארבעה בנים, אח לאבי, אייל ואסף. עדי נולד יפהפה ומקסים במיוחד ולכן נבחר שמו: עדי, תכשיט. עדי גדל במשפחה חמה ומאושרת, תומכת ואוהבת והיה לילד חייכן, מאושר ובעל ביטחון עצמי רב. ילדותו היתה עטופה בחום ואהבה ומלאה חוויות וטיולים בחוג המשפחה. אופיו הדינמי של עדי ניכר כבר בהיותו בגן: זריז מעש ומחשבה ובעל כושר מנהיגות טבעי. כאשר אמו כעסה על מעשי שובבות, ידע לחייך, לחבק ולנשק, רצה לומר "אמא תעבירי אותה", כפי שנהג לומר לימים. אורנה, הגננת של עדי, מספרת שהיה "שובב בטעם", במינון הנכון, סקרן עם תעוזה, ונזכרת איך הסתייעה בו, ילד בן 3, כדי לשחרר עכברים שנלכדו במלכודת בגן. "צער בעלי חיים. אסור להרוג", אמר עדי.
עדי למד בבית-הספר היסודי 'רעות' בטבריה. בסוף לימודיו היסודיים כתבו עליו חבריו בספר המחזור: "ילד חברותי ושובב, שבענייני אש הוא פשוט כוכב, רוצה לגלות דברים חדשים ולפעמים גורם לפיצוצים מרעישים, אבל לא נשכח שהוא ילד חמוד ויפה וכך ייזכר בליבנו לעד. עדי, הוא תמיד היה ויהיה אותו ילד חמוד שאוהב לנסות הכל: אוהב בנות, אוהב לחיות ולוקח את החיים בקלות. חבר טוב לכולם, שאוהב תמיד לעזור."
עדי סיים את לימודיו בתיכון 'מקיף עמל' בגליל. בתקופת התיכון דרך כוכבו של עדי, הוא בלט בדינמיות ובפעלתנות שלו, סחף אחריו חברים למעשי קונדס ושובבות שעל-פי-רוב התקבלו בסלחנות ובחיוך. במקביל, גילה עדי אזרחות טובה כשהתנדב למשמר האזרחי ותרם לקהילה בביצוע סיורים ומחסומים. עדי היה נער חברותי, פתוח וחם. הוא יצר קשר מידי עם בנים ובנות, וליכד סביבו חבורה מגובשת. כבר בנעוריו עבד עדי כסדרן ומסריט בבית-הקולנוע 'יד שטרית'. "אני רואה סרטים והצגות וגם מקבל שכר...", נהג לומר. מקום זה הרחיב את מעגל החברים והחברות, שממשיכים לשמור על קשר עם בני המשפחה.
כבר בילדותו נמשך עדי, שהיה סקרן ופעלתן, למשחקי אש וגפרורים ולפיצוצים, ובאופן טבעי בחר לשרת בחיל-ההנדסה בעקבות אחיו הבכור, אבי. הסיפורים על הפיצוצים, המוקשים, הפעלות המטענים וההווי בפלוגה השפיעו עליו מאוד ומשכו אותו. ביולי 1998 התגייס עדי לצה"ל, והתעקש לשרת בחיל-ההנדסה הקרבית. עדי היה מהבולטים בחבורה וסחף אחריו כמה מחבריו להנדסה קרבית. עדי אהב את הפלוגה ואת השירות הצבאי. מוקף תמיד חברים, ידע לשלב בשירותו גם בילויים, טיולים והנאות ובמקביל התגלה כחייל רציני ואחראי. לעתים, ברגילות ובחופשות השבת, פגש עדי את חיילי הגדוד בטבריה והזמינם ללינה או לארוחה חמה בביתו.
ב-30 בספטמבר 2000, ערב ראש השנה תשס"א, הגיע עדי לחופשת חג בביתו. זה היה ביקורו האחרון. איש לא ידע כי לא ישוב לראותו עוד.
בשבת, ח' בתשרי תשס"א (7.10.2000), יצאו סמ"ר עדי אביטן, סמ"ר בני אברהם וסמ"ר עומר סואעד, למשימה בגזרת הר-דב שבגבול הצפון. בשעה 12:30 קיבל צוות הסיור קריאה מהחמ"ל להגיע לנקודה 590 באזור חוות שבעא, בעקבות ההפגנות שערכו אנשי חיזבאללה באותה השבת לאורך כל הגבול הצפוני. כעבור מספר דקות הגיע צוות הסיור למקום האירוע. ב-12:40עלה רכבו של הצוות על מטען רב-עוצמה. רק לאחר שלוש שנים וחצי נודע כי עדי, בני ועומר נפלו ונחטפו כאשר כבר לא היו בין החיים. בשעה 12:45 הבנים כבר לא היו בשטח ישראל. בצה"ל הבינו מאוחר מדי שהתבצעה חטיפה. רק לאחר 15 דקות הבחינו ברכב הפגוע ו-10 דקות אחר-כך הגיע המג"ד לג'יפ הבוער והכריז על חטיפה. חלפו עוד 20 דקות עד שהוחל בסריקות אוויריות ויבשתיות. מיד התברר כי השלושה כבר נמצאים עמוק בשטח לבנון. חולייה גדולה של אנשי חיזבאללה, כ-20 במספר, ארבה לסיור בשני רכבים שנראו כרכבי או"ם. בשלב מאוחר יותר נמצאו בשטח מדים, כומתות וסמלי האו"ם, כראייה לכך שאנשי החיזבאללה התחפשו לחיילי או"ם.
תקופה ארוכה הכחישו אנשי האו"ם כי בידיהם מידע על החטיפה. כעבור תשעה חודשים, בעקבות לחץ שהופעל בכל העולם, הודו נציגי האו"ם כי יש בידיהם מספר פריטים שנלקחו מרכבי החטיפה וקלטת המתעדת את פינוי הרכבים מהאו"ם לחיזבאללה. הוקמה מיד ועדת בדיקה של האו"ם, שגילתה כי עוד קלטת מיום החטיפה מצויה בידי האו"ם. בני המשפחות ניסו ללא הועיל לצפות בקלטות הבלתי ערוכות, ורק לאחר מאבק ציבורי ובקשות חוזרות ונשנות של מדינת ישראל, ניתן להם לצפות בקלטות הערוכות. למותר לציין שנמנעה מהם האפשרות לגעת בקלטות או לבודקן. ניסיונות רבים של המשפחות להעביר דרך הצלב האדום מכתבים, ספרי תורה, משלוחי מנות, חנוכיות ועוד נכשלו ונבלמו בנציגות הצלב האדום בלבנון.
בנובמבר 2001 הכריז צה"ל על שלושת החיילים כחללים שמקום קבורתם לא נודע. חרף הקושי שבדבר, קיבלה משפחת אביטן את ההכרזה ולא הפסיקה להאבק להחזרת עדי.
לאחר 1,210 ימים, ביום חמישי, ו' בשבט תשס"ד (29.1.2004), הוחזרו גופותיהם של שלושת החיילים החטופים בעסקת חילופי שבויים עם החיזבאללה. צה"ל ערך טקס ממלכתי מלא בהשתתפות ראשי המדינה וראשי הצבא. מדינה שלמה עצרה נשימתה עת שבו הבנים לחיקה. ביום שישי, ז' בשבט תשס"ד (30.1.2004), הובאו השלושה לקבר ישראל. עדי נטמן בבית העלמין הצבאי בטבריה והוא בן עשרים-ואחת. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים.
המשפחה הקימה לזיכרו את 'מצפה עדי' בטבריה, בנקודת נוף מרהיבה הקרובה לבית המשפחה ומשקיפה על החרמון והר דב, שם נפל ונחטף. נקודת התצפית מאפשרת לצופה להבין את הטופוגרפיה של האזור ואת מהות איתני הטבע הפועלים בו. נוף שנקשר במציאות הטרגית של נפילת וחטיפת שלושת החיילים לאחר קרב. האתר מאופיין באבן מרכזית מאזור הר דב ובשלושה סוגי אבנים שנלקחו מאזור מגוריו של כל אחד משלושת הלוחמים, בזלת מאזור הכנרת והגולן - ביתו של עדי, אבן גיר ממישור החוף - ביתו של בני, ואבן גרניט מהגליל - ביתו של עומר. המצפה מביא את סיפור החטיפה ואת המאבק להחזרת הבנים הביתה.
לזכרו של עדי הוקם אתר אינטרנט שכתובתו: www.mitspe-adi.co.il.
כותב המג"ד, סא"ל יוסי: "עדי היקר, יותר מארבע שנים עברו והכאב עדיין כבד. בשנים האחרונות הפכת עדי לחלק בלתי נפרד מתודעת העם, הרבה בזכות המאמצים הבלתי נדלים של משפחתך. מדינת ישראל וצה"ל קיימו את הבטחתם והשיבו את בנם - אותך עדי לגבולם, לקבר ישראל. כלוחם בפלוגה המבצעית היית שותף לפעילות מבצעית מן המעלה הראשונה, פעילות שהגנה באופן ישיר על חיי אזרחי המדינה בגבול הצפון. הקרבת מעצמך המון למען המדינה, ובעצם הקרבת את היקר מכל, את חייך. נהרגת על ציר חדירה המוביל ישירות לנווה אטיב.
"אני עדין זוכר את החיוך על פניכם, באחד המפגשים על גדר המערכת, כשהנכם עונים לשאלתי אם הכל בסדר בתשובה: אל תדאג המג"ד, יש לך כאן עסק עם לוחמים מפלוגה א'. היית חלק מפלוגת החוד בגזרה ואף יותר מכך, המחלקה שלך נבחרה ונשלחה למשימת הסיורים על גבול הלבנון, על המחלקה שלך הופקד למנוע חדירה ליישובי הצפון. לא זכית לראות זאת, אך חבריך עדי עמדו במשימה, אתה עדי שילמת בחייך. אתה יודע עדי, עד היום מראה הג'יפ הפגוע, המפויח והמעלה עשן חרוט בזיכרוני. לא היה לך סיכוי מול שני מטעני הרסס, הטילים והאש. הם לא העזו להילחם בך, וכל שנותר להם היה לקחתך, כשהנך מדמם למוות מרסס המטענים. כיצד נוכל לנחם את משפחתך עדי, יותר מארבע שנים עברו מאז בישרתי למשפחתך את הבשורה הנוראה. מאז הכאב לא נחלש, אך עדיין בכל ביקורי, כשבאתי לחזק הייתי יוצא מחוזק, בעיקר למראה הנחישות וההתמדה בפעולות להשבתך. משפחתך עדי היא משפחתנו, נחבקם ונאמצם לעד. אשרי הורים שכאלה הם בניהם, אשרי העם שכאלה הם לוחמיו. נוח בשלום עדי על משכבך, יהי זכרך ברוך."
המחנכת של עדי, עדנה יצחק, כותבת: "עדי היקר, אתה קיים במחשבותי, קיים ברגשותי. אני רואה יום יום את אותן עיניים כחולות-ירוקות בצבע של שמים ביום קיץ בהיר, אותן עיניים שתמיד נבטה מהן הבנה, רגישות אין קץ ושובבות של נעורים. אותן עיניים שמבחינתי סימלו אותך, וכעת הצבע הפך לתכלת שחור, כבה מהן אותו האור. עדי, אם היתה בי תפילה, היא היתה אחת ויחידה - לראות אותך חוזר אלינו, אל מי שחוו איתך את חווית הנעורים, את חווית הצמיחה. עדי, היית ילד אמיתי, ממש כמו שצריך, כזה שעושה מעשי קונדס. לא יכולתי לכעוס עליך, עשית את זה ממש כמו שצריך. תמיד ידעת לתת בי את אותו מבט מיוחד, עם אותו חיוך משגע, ומה כבר יכולתי לעשות? הכל! רק לא לכעוס עליך. ילד אמיתי, ילד שאוהב את החיים, שתמיד מסביבו היו המון חברים וביחד מילאתם מצברים. עדי, הזיכרונות שלי ממך הם זיכרונות מיוחדים, זיכרונות חמים שיילכו עימי עד סוף הימים. תמיד תישאר אצלי ילד של החיים, ילד שנעלם לי מעבר להרים."
יועצת התיכון, איילה, מספרת: "כיתתו של עדי היתה סמוכה לחדרי. הייתי נפגשת איתו יום יום, תמיד עם חיוך, גם כשסיפר על כעס של מורה כלפיו או הוצאה מהכיתה. עיני התכלת היו נפתחות והוא, בצניעות וסומק בלחיים, היה מספר לי את כל מה שקרה בכיתה, ותמיד את האמת. עדי ידע שכאשר הוא מגיע אלי הוא מוגן ובטוח. אני נזכרת שביקשת ממני לא לבכות - ולמה? בני הבכור התגייס לצבא ולי כאמא היה די קשה. עדי, שעמד לפני גיוס בסוף השנה, ניהל איתי שיחות בנושא השירות המשמעותי בצה"ל. פוגש ביועצת בוכה ודואגת ומבקש ממנה, בטוב לב שנשקף מעיניו הכחולות ואומר: 'אל תדאגי יהיה בסדר'. ראיתי אותך 'משוגע למטרה' להגיע להנדסה קרבית כמו אבי אחיך, ואכן הגעת. בעיני היית 'איש המעשה' ואותו ביצעת, ידעתי והאמנתי שתצליח בכל מה שתרצה. חבורת הילדים בביה"ס אהבה אותך, ואתה ידעת להחזיר להם. תמיד מוקף חברים, בנים ובנות, תמיד מוכן לעזור בחיוך ובאוזן קשבת. אהבנו אותך מכל הלב - ואהבה זו נעניק לכם ההורים והמשפחה, אתם שגרמתם לו להיות תכשיט כזה, עדי כזה..."
ספד לעדי אייל אחיו: "עדי, אחי היקר מכל! עדי החייכן והיפה שלנו, עדידוש כך כיננו אותך, פשוש כך אמא ואבא כינו אותך. 3שנים 3 חודשים 3 שבועות ו-3 ימים שהיית רחוק מאיתנו אך לא עוד. היית בידי מרצחים חסרי לב שלא בחלו בכל אמצעי להכאיב לנו, אנשים רעים שהחזיקו אותך ולא נתנו לנו לדעת מה עלה בגורלך. חיינו 1,210 ימים בציפייה ליום שבו נראה אותך חוזר הביתה. עדי, כל יום שעבר נלחמנו, נאבקנו, חלמנו ולא הרפינו לרגע, לא רצינו לדמיין שכך זה ייגמר.
"נאחזנו בשביבי התקווה כנגד כל הסיכויים, ידענו מי אתה והאמנו שאתה חזק. אבל לא ידענו מי הם וכמה הם רעים ולא-אנושיים. עדי, אנחנו מתגעגעים אליך עד מאוד ורוצים שתהיה שוב איתנו לא רק בתמונות, לא רק בלב, בזיכרונות ובשתיקה.
"עדי אחי הצעיר, מקור לגאוות כל המשפחה, למה לקחו אותך מאיתנו? כל כך רצינו שכל הסובבים אותנו שלא ממש הכירו אותך מלבד הסיפורים והתמונות יבינו סוף-סוף על מה אנו נאבקים ולמה אנחנו לא היינו מוכנים להרפות מהמאבק להשיבך הביתה. עכשיו, כשאתה פה, לא נשאיר אותך לבד לרגע ונדאג ששמך וזיכרך לא ימושו לעולמים, אנו ננציח את סיפורך בכל דרך אפשרית. אני יודע שאתה נכנסת לביתם ולליבם של אלפי אנשים ואתה חי שם בתוך כל אחד ואחת. עדי, הפכנו להיות משפחה אחרת, שיש לה את ההיסטוריה שלפני והדרך הקשה של אחרי. לעתים אנחנו בוכים, לעתים בוהים, לעתים מדמיינים ולעתים צוחקים, הכל מתערבב. אני מקווה שנמצא את הדרך והכוח להיות משפחה מלוכדת, מלאה גאווה על הזכות הגדולה שלנו שאתה חלק מאיתנו. נוח לך אהוב יקר שלנו במקום שכה אהבת. שבת הביתה, שבת לישראל, נוח לך על משכבך בשלום. עדי אביטן השם ינקום דמך ותהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן!"
אמו של עדי ספדה לו: "עדי, בן יקר שלי, לעדי שבתוכי ומסביבי, רוצה כל הזמן לספר את סיפורך ודוממת. רוצה כל הזמן להיות איתך ולידך, מתגעגעת עד למאוד. בכל נים ונים בגופי קוראת לך שתבוא, שתהיה איתנו. לא רק ברקע, לא רק בתמונות, לא רק בלב, בזיכרונות ובשתיקה. תשב עימנו לשולחן, תצעד עם אבא לתפילה, תעיר הערה צינית כלפי, תשתולל עם אבי, תשחק עם אסף ועם אייל תוכל לנהל שיחה. אח שלישי, מקור לגאווה, נושא לאהבה, למה הלכת מאיתנו?
"למה ניתק חוט חייך? ומה פשר הגזירה? היית יכול להיות אדם ואזרח כה מצליח, בכך אני בטוחה. כי הרי היה בך הכל, הכשרון, ידיים כה טובות, היופי והאהבה והחיוך הנהדר. אומרים שאתה בעולם שכולו טוב, עם החבר'ה הכי טובים. מה עברת עד שהגעת לשם... האם נדע? כולם שם שושנים שהקב"ה קטף מגן החיים לגנו, והם רבים, רבים מדי. אותי זה לא מנחם, אני רוצה אותך כאן איתנו!
"מה קורה שם אני לא יודעת, מה לא קורה כאן אני יודעת ומרגישה שהאין והחלל שהותרת רק הולך וגדל... אומנם אנחנו עצובים הרבה, בוכים, ועננה מכסה את פנינו, אבל מנסים להילחם לחיים מלאים עם הרבה רגעים של יופי ושמחה. יש לך שלושה אחים שלכל אחד מקום בכתר, שתי גיסות ורק אתה העדי המיוחד והיחיד חסר. הפכנו להיות משפחה אחרת, משפחה שונה. לעתים אנו בוכים, לעתים שמחים, עם אמונה גדולה שאתה איתנו ואנחנו איתך, לטוב ולרע. נמצא את הכוח להיות הלאה משפחה מלוכדת חיה ויותר מאמינה. ומתפללים ללא הפסק שההרג ייפסק ושאנשים צעירים יוכלו בשקט לצמוח ולגדול בארץ הזאת.
"נוח בן יקיר לי, במקום שכה אהבת, בחיבוק של רגבי האדמה - ביתך ליד הכנרת.
"היתה לי, ואולי יש לי את הזכות הגדולה, להיות אמך. בן מקסים, עדי של ממש. בן של אבא, אח של אבי, אייל ואסף, גיס של נטע ומאיה, נכד של סבתא נינה ושושנה, אהוב של בני המשפחה. שבת לישראל, שבת הביתה... יקירי, מתוק שלי. אמא.